אורידיקי בע"מ ואח' נ' עיריית תל-אביב

פסק דין

1.המערערים הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים תל אביב יפו (כב' השופטת נאוה ברוורמן) בתיק 01/08/0007916.

הערעור הוא ביחס להכרעת הדין מיום 15/9/11.

2.רקע עובדתי:

א)ביום 28/7/08 הוגש כתב אישום נגד המערערים בגין ביצוע עבודות בנייה ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145 ו- 204 (א) לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

המדובר בנכס שהינו מבנה לשימור, המתפקד כמלון וכמסעדה וידוע בשם "מונטיפיורי".

הבניין הוא קומת קרקע, קומה ראשונה, קומה שניה וקומת גג שנבנתה בהיתר.

ב)על פי כתב האישום, בחלל גג הרעפים בנו הנאשמים גלריה בשטח 50.22 מ"ר על ידי בניית קירות פנימיים (להלן: "הגלריה") ובחלל שנוצר בנו מדרגות ברזל השמשות כאמצעי עליה לעליית הגג (להלן: "המדרגות").

ג)בית משפט קמא ציין, כי לא היתה מחלוקת על כך, שהבניין הוקם בהיתר. כי לקומת הגלריה אין היתר כדין וכי נבנו קירות מגבס בחלל הגג.

ד)הנאשמת 1 – המערערת 1 היתה בעלת הנכס. הנאשמים 2 , 3 – המערערים 2 , 3 הם מנהלי המערערת 1. המערערת 4 – הנאשמת 4 היתה המשתמשת בפועל במקרקעין בשעת ביצוע העבירה ואחראית לביצוע עבודות הבנייה. המערערים 5, 6 הם מנהלי המערערת 4.

ה)בהכרעת הדין נקבע, כי יש לזכות את הנאשמים מהעבירה של בנייה ללא היתר של הגלריה ולזכות אותם מחמת הספק באשר לבניית המדרגות.

בית משפט לעניינים מקומיים בחר במקרה דנן לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק הסדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ") ולהרשיע את המערערים בעבירת שימוש בסטייה מהיתר בשטח של כ- 50.22 מ"ר וזאת לפי סעיפים 204 (ב) ו- 145 לחוק וזאת למרות שעבירה זו לא נכללה בכתב האישום.

לאחר הכרעת הדין ניתן גזר דין על יסוד הסכמת הצדדים אשר אושרה על ידי בית משפט והערעור דנן איננו ערעור על גזר הדין.

3.תמצית טענות המערערים:

א)המערערים טוענים, כי לא היה מקום לעשות שימוש בסעיף 184 לחסד"פ בנסיבות העניין, שכן אשמתם (היסוד העובדתי והנפשי הדרושים לעבירה האחרת) לא התגלו מהעובדות שהוכחו בבית משפט קמא.

ב)המערערים טוענים, כי לא היה כל מקום להרשיעם בעבירה של שימוש בסטייה מההיתר כאשר לא הוכח, מה הוא השימוש הנכון על פי ההיתר.

היתר הבנייה מעולם לא הוגש כראיה, לא שימש כחלק מחומר החקירה, ומשלא הוכח מה הוא השימוש הנכון על פי ההיתר, ממילא לא ניתן היה להוכיח, כי הם עשו שימוש בנכס בסטייה מהיתר ובכך לכל הפחות מתעורר ספק סביר ביחס לאשמתם של כלל המערערים ולגבי המערערים 1 – 3, אף הוכח, כי הם לא עשו כלל שימוש בנכס ועל כן ממילא לא ניתן היה להרשיע אותם בעשיית שימוש בסטייה מהיתר.

4.תמצית טענות המשיבה:

א)המשיבה טענה, כי דין הערעור להידחות וכי ברגע שהוכח, שהרצפה נבנתה ללא היתר, אזי הוכח שהקירות נבנו ללא היתר.

ב)ב"כ המשיבה טענה, כי למרות שבית משפט קמא קבע, שהשינוי בקירות הוא בבחינת שינוי פנימי, אזי אין כך הדבר.